<h1>ספר החינוך מצוה רע"ט</h1>
<h2>דף קל:</h2>
שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר [ויקרא כ"ב] איש איש מזרע אהרן [וגו'] בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, ואמרינן במסכת מכות [י"ד ע"ב] אזהרה לתרומה מנין, כלומר שלא יאכלנה טמא, תלמוד לומר איש איש וגומר, אי זהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן, כלומר שיאכלהו הזרע כולו זכרים ונקבות, הוי אומר זו תרומה. ונכפלה האזהרה בזה הענין, כמו שכתוב ושמרו את משמרתי, וכמו שאמרו בסנהדרין פרק תשיעי [פ"ג ע"א] גבי מחוייבי מיתה בידי שמים שילמדו שם האוכל תרומה מושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא. משרשי המצוה להגדיל וליקר בלב כל אדם כל אשר בקדש, וכבר זכרתי כמה פעמים רבות התועלת הנמצא לנו בדבר, וממעלות הקדש לאכלו בטהרה ידוע. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה ולוקה עליה, אבל אכל תרומה טמאה אף על פי שהוא בלאו אינו לוקה לפי שאינה קדש. ומה שאמרו [ברכות ב' ע"א] שהטמאים אוכלים בתרומה בהערב השמש ויראו ברקיע שלשה כוכבים בינוניות, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה, ומה שאמרו זכרונם לברכה [נדה מ' ע"א] במי שהיה אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו להוציא שכבת זרע, ומה שאמרו [שם י"ד ע"א] ברוכבי גמלים, ומה שאמרו [בכורות כ"ז ע"א] בתרומת חוצה לארץ שהיא מותרת לכהן שאין טומאה יוצאה עליו מגופו כגון קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פירסה נדה, ומה שאמרו [חולין ק"ל ע"ב] שכל עמי הארץ בחזקת טומאה ועל כן אין נותנין התרומה אלא לכהנים היודעים לשומרה בטהרה. ודיני הטמאות זכרתי למעלה גם כן קצתן בכלל ובפרט. ונוהגת בכהנים בזכרים ונקבות בארץ ובזמן שהיא ביישובה, כי אז שם חיוב התרומה דאוריתא כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ועובר על זה ואכל תרומה במזיד והוא טמא חייב מיתה בידי שמים, וכמו שנזכר בסנהדרין פרק תשיעי [פ"ג ע"א] שמנו שם מחוייבי מיתה ומכללם מנו כהן טמא שאכל תרומה. ובזמן הזה אסור דרבנן בפירות ארץ ישראל.
